כשאדיפוס גדל / דניאל בקר

כמה ספרים אפשר לקרוא בארבעים שנה
גם אני רופא כמו אבי, וכמוהו גם אני רוצה להיות “הילד הטוב”. עם מותו חשבתי שאני אמור להרגיש שכעת אני הבא בתור, שגם אני עלול לא להתעורר בוקר אחד, בלי קשר למה שתכננתי בלילה הקודם; שהנה אני נוגע בכנפי הסופיוּת. אבל לא הצלחתי להרגיש כך. חשתי צער על האובדן, אך לא הייתי מאוים אישית בשל מותו של אבי.
ואז, השִבעה. ישבתי בחדר העבודה של הוריי, ובין מחזור למחזור של מנחמים, בהיסח דעת, ספרתי את הספרים שעל המדפים. את כולם הכרתי מהכריכה; את חלקם הקטן קראתי, את רובם התכוונתי לקרוא כאשר יהיה לי פנאי. הוספתי למניין גם את המספר הלא קטן של הספרים המפוזרים בביתי, שאותם רכשתי אך את רובם לא התפניתי לקרוא. אמרתי לעצמי: נגיד שאחיה חמש שנים יותר מאבי, עד גיל שבעים ושש (יומרני, כי אני מעשן יותר מכפי שהוא עישן ואני חוטא בחטאים נוספים שלא כאן המקום לפרטם). אמרתי: נגיד שאפרוש לפנסיה, מהעבודה בבית-החולים בגיל שישים וחמש ומהקליניקה הפרטית בגיל שבעים. אמרתי: נגיד שאקרא שלושה ספרים בשבוע; לא, נגיד ארבעה (שוב, יומרני). חילקתי את מניין

הספרים במספר השבועות. חזרתי על החישוב שוב ושוב, אבל כבר מההתחלה היה ברור – אין סיכוי שאסיים לקרוא את כולם, בימי חיי, אף לא את רובם. והידיעה שעד יום מותי לא אצליח לסיים אפילו את קריאתם של כמה מאות ספרים, משמעותה שכל ספר שאקרא יהיה ויתור על קריאת אחר תחתיו. כל ספר שאקרא שנית… לא, חזרתי בי, לא אקרא אם כך אף ספר פעמיים.
הידיעה הברורה שלא אסיים את קריאת הספרים המחישה לי בצורה כואבת את משמעות הסופיוּת. הסופיות היא אכן עניין שנוגע בי ונוגע לי. הסופיות התגלתה וכאבה.
כך התברר לי, יומיים אחרי מות אבי, שאני נמצא במחצית השנייה של חיי.

לפרק השלם מתוך הספר : כשאדיפוס גדל – הפסיכולוגיה במחצית השניה של החיים