“לעבוד בתוך חלום”
רונית שי (M.A., הנחית קבוצות בשילוב אומנויות, אונ’ לסלי – בוסטון)*
מעט לפני התחלת הקבוצה אני מספרת לעקיבא, שותפי להנחיית קבוצת ילדים ממשפחות בתהליכי פירוק, שאני מרגישה שאני עובדת בתוך חלום. אני מדברת על זה שחלום הוא לא לינארי כמו שאנחנו מתארים אותו כשאנחנו מתעוררים אלא שקורים בו דברים במקביל, שלפעמים הוא מבהיר ולפעמים מאד מעורפל ושמה שנותן לו משמעות, זה הפירוש ולא הדברים כפשוטם. אני אומרת לו שכשאני זוכרת את התפקיד שלי בתוך החלום של הקבוצה אני יכולה לשאת הרבה יותר את מה שקורה, ובעיקר, אני לא מצפה להצגת תיאטרון מסודרת עם “התחלה, אמצע וסוף” (מפגש 19 מתוך 23 מפגשים).
וויניקוט, בספרו משחק ומציאות כותב: “בהתרגעות הנובעת מאמון ומקבלת מהימנותה המקצועית של המסגרת הטיפולית (ותהא זו מסגרת אנליטית, פסיכותרפויטית, מסגרת של עבודה סוציאלית, מסגרת של ארכיטקטורה וכדומה), יש מקום לרעיון של רצפי מחשבות לא קשורות, שטוב יעשה האנליטיקאי אם יקבל אותן כפי שהן, ולא ישער את קיומו של חוט משמעותי” (ווניקוט, 2003, עמ’ 81). וויניקוט ממשיך לדבר בזכות אי ההגיון כדרך לתקשורת, כדרך ליצור סביבה המאפשרת לנוח וממליץ להזהר “ממאמץ יתר להיות אנליטיקאי מחוכם ולמצוא סדר בתוהו ובוהו” (שם).
מאמר זה עוסק בדרך בה עבדנו עם קבוצת ילדים למשפחות הנמצאות בתהליכי פירוק. Mitchell (אצל Durkin, 1994) טוען שאחד משני הצרכים הגדולים של ילדי גירושין הוא שיהיה להם עם מי לשוחח, במי לבטוח, מישהו שיסביר להם מה קורה ומדוע. ניתן להתייחס להמלצה זו דרך גישה “דידקטית” וניתן להתייחס להמלצה זו בדרך של עבודה עם הלא מודע, דרך פרשנות המאפשרת “לידה של הידע” בניגוד ל”הקניית ידע”. הבחירה שלי כמנחה הייתה לאמץ את המלצתו של לאקאן, הטוען שדי שמילה אחת תבוא במקום מילה אחרת כדי שיווצר מובן (מילר, 2002).
התוהו ובוהו החיצוני בקבוצה היה לעתים קרובות כמעט בלתי נסבל. אין ספק שקיימת משאלה לארגן, לסדר את הדברים כך שהמובן יעלה, יבוא ויתייצב מהר ככל האפשר! בעבודה עם ילדים יש נטייה חזקה לשמירה על סדר חיצוני, הגדרת חוקים ברורים ו”הפעלות”, כולל דיון מסודר. דווקא ההכרה שאני עובדת בתוך חלום מקלה, ממשיגה את העבודה בקבוצה באופן שמאפשר לעשות את עבודת ההכלה כמנחה בקבוצת הילדים.
אנחנו יושבים במעגל הפתיחה שבו באופן קבוע מתנהלת שיחה של חצי שעה על כל דבר שהילדים בוחרים להעלות. בשלב מסויים נעשה לא פשוט. הקבוצה מתחילה לסעור מאד ואני יודעת שמשהו עולה ואנחנו לא מצליחים לפרש טוב, לכן כנראה הסערה. אין ברירה אלא להמשיך להיות בפנים עד שאולי תעלה הבנה אצלנו. עקיבא ואני נמצאים בקשר טוב, גם אם קצת אובדים עצות. אנחנו מנסים כל מיני כיוונים כשההרגשה היא שאנחנו מנווטים סירה בלי לדעת יותר מדי מאיפה יבוא הגל הבא, אבל מצליחים לא להתהפך…
4 בנות מהקבוצה מתחילות “להשתולל” מסביב לקבוצה, יוצרות הפגנה סוערת וקוראות: “משעמם לי”. החלק האחר של הקבוצה רוצה לדבר. עקיבא ואני מתעקשים לקיים את “הקבוצה המדברת” ושנינו יושבים במעגל ומנהלים שיחה למרות הצעקות של הארבע מסביב. אנחנו לא קוראים אותם “לסדר”, אנחנו כן, מדי פעם, אומרים שחלק מהקבוצה אולי רוצה שיהיה כיף ולשחק… לא לדבר על חוקים או דברים שהולכים לאיבוד כמו כסף או בעלי חיים (התכנים שעלו) וחלק מאד רוצים לדבר על הדברים הללו ושיקשיבו להם. זה לא עוזר, ההפגנה נמשכת. ואז אני נזכרת במה שקרה בשבוע שעבר עם ימית, (אחת המפגינות) ומדברת על זה: “אני נזכרת במה שקרה איתך ימית. סיפרת על הבילוי שעומד להיות לך עם אבא וכל כך התלהבת מזה. ואז, התחלנו לדבר על דברים עצובים, על אבות שלא מבלים איתם או אבות שעשו דברים כואבים והכל התקלקל לך כי נזכרת בדברים שאת לא אוהבת באבא” אני קולטת את ימית מהנהנת בראשה. ארבעת המפגינות עושות עוד סיבוב ריקוד מסביב למעגל, מתישבות בחזרה במעגל ומצטרפות לשיחה. (מפגש 12)
הערה: שמות הילדים במאמר זה בדויים.
כאשר עובדים עם קבוצת ילדים קיימת לעתים קרובות הנחה שדרוש סדר והגיון כשיטת עבודה. הבניית קבוצה (במובן של נושאים, מהלך מפגש וקביעת חוקים ברורים מראש) תאפשר מרחב לידיעה, להבנה (דרוסט וביילי, 2001). במהלך העבודה עם קבוצת הילדים התברר שהדברים הפוכים… המובן לא מגיע אחרי שיוצרים סדר והגיון. הסדר וההיגיון מופיעים אחרי שהמובן מופיע… וזה, זה מתאפשר כאשר קיימת היכולת להיות גם בתוך האי מובן, הפנימי והחיצוני כאחד, ביחד עם הילדים, ולהמתין לאותה מילה שיש להחליפה במילה אחרת.
המאמר אם כן, מספר על עשרה ילדים שחיפשו (ביחד עם המנחים) מובן ומשמעות למה שמתרחש בחייהם, לתוהו ובוהו שהוטלו אליו. המובן והמשמעות נוצרו בכל פעם מחדש דרך המלים, דרך הדיבור באמצעות מלים, משחק, יצירה, שתיקה… והם שאפשרו, לפחות לחלק מהילדים, להיות בתוהו ובוהו ולמצוא בו את דרכם שלהם, גם מחוץ לקבוצה.
* רונית שי – M.A., הנחית קבוצות בשילוב אומנויות, אונ’ לסלי – בוסטון
מנהלת את מכון מקומות ומתרכזת בשני תחומים:
1.תחום התעסוקה – שינוי עמדות ככלי מרכזי לשילוב תעסוקתי אפקטיבי של אוכלוסיות קשות השמה: הפעלת תכניות, הנחית קבוצות ויחידים והדרכת צוותים.
2.עבודה עם ילדים בסיכון – עבודה במסגרות עירוניות וחינוכיות עם ילדים למשפחות בפירוק. העבודה נעשית במודל משפחתי המשלב עבודה קבוצתית מקבילה עם ההורים וילדים בגיל בית ספר יסודי.