מעבר למראה הריקה
מילים ותמונות מהקליניקה הפסיכולוגית ומחוצה לה
ד”ר ארנון לוי
פרק עשירי
המלחמה בשדים הפנימיים
“אומלל כמוני, אנה אנוסה מפני חרון אין קץ, ייאוש אין סוף? באשר אברח – השאול; אני השאול”.
ג’ון מילטון, גן העדן האבוד
אי אפשר להבין את העצמי בלא להתייחס לאחד הנושאים הסמויים והעמוקים ביותר שעולים לעיתים בטיפול, הלוא הוא תחושת הרוע, הצללים או השדים הפנימיים, שעל-פי תחושת העצמי מצויים בתוכו.
הפסיכואנליזה והפסיכותרפיות הדינמיות התירו את האדם מבעיית הרוע האנושי, ועל כך אפשר להלין עליהן. “הרע אינו קיים”, יאמר הפסיכואנליסט; “הרע אינו רע, אלא הוא יחסי ונסיבתי, והוא תוצאה של תוקפנות אורלית, אנלית או אדיפלית. הוא נגזרת של קיבעון התפתחותי בשלב פסיכוסקסואלי כלשהו”. בניגוד לפסיכואנליזה הקלסית, הפסיכותרפיה האנליטית היונגיאנית התייחסה לרוע על-ידי מושג ה”צל”, שהוא ארכיטיפ ה”רע” או השטן. לדעת יונג, כל תכונות האדם השליליות המבזות את צלמו: החמדנות, הרכושנות, התככנות, האלימות, השנאה, החומרנות, הקנאה, וכל אשר נחווה בתוכו כפגום, אינם קיבעונות התפתחותיים, אלא חלק ממהותו של האדם.
בהתייחסו לרוע בחר יונג דווקא במושג “צל”, אף שלרוע אין קיום צללים כשלעצמו, אלא הוא חי ובועט ומלא ויטליות. ייתכן שהמושג “צל” נבחר מכיוון שהתרבות המערבית בחרה להכחיש את אותו רוע ולהתעלם ממנו ולא לקבל אותו כחלק לגיטימי ממנה. אמונות, אידאולוגיות או תפישׂות חברתיות גרמו במהלך ההיסטוריה להתפרצויות של הרוע האנושי בלי לתת לו לגיטימציה. הצלבנים טבחו אלפים רבים בשם החסד הנוצרי, הקומוניסטים – בשם האידאולוגיה המרקסיסטית המטיפה לשוויוניות, והמהפכה הצרפתית – בשם חירות האדם. הכחשת הרוע היא שגרמה להתפרצותו בגלים שאין לעוצרם, שכן כיצד אפשר לבלום את מה שאינו קיים?!
הדרך שבה האדם מתמודד עם תחושות הרוע, האכזריות, האלימות, התוקפנות או הסדיזם תופסת מקום מרכזי בכל ההיסטוריה של התרבות האנושית. מרוין הריס (1980) מתאר כיצד הצימאון לדם היה חלק מרכזי מהאתוס של עמים במשך ההיסטוריה; הקרבה קבוצתית של אלפי שבויים, הקרבת קורבנות אדם לאלים וקניבליזם היו נפוצים בתרבויות עתיקות רבות. כמו כן, על-פי עדויות רבות שאסף הפסיכוהיסטוריון דה מוס (1983), לאורך ההיסטוריה כולה ילדים ננטשו, הוכו, נוצלו מינית, אוימו ונרצחו. הציות לקודים שרוב הדתות והתרבויות קובעות בבירור – “עשה” לעומת “אל תעשה”, חטא לעומת מצווה או חסד, טוב לעומת רע – וקביעת מערכת ערכית של טוב ורע משמשים וסת חשוב ביותר להתמודדות עם אותם שדים פנימיים אצל המאמין. זאת ועוד: בתרבות המערבית, הגורסת תפישה רציונלית ואחריות אישית של הפרט להתנהגותו, אנו אומרים: “יש לי דחף להתנהג באלימות או ככפוי שד; יש לי הפרעה ברגשות או בהתנהגות”, ולא: “אני מתנהג באלימות; הדחף הוא חלק ממני”. במילים אחרות, אנו מסתירים מעין זר ומעצמנו את החלקים הרעים או את השדים הפנימיים השוכנים בתוכנו ומכחישים את קיומם.
פרום (1975) מתאר את יחס האדם לרוע כנקרופיליה, אהבת המוות, בניגוד לביופיליה, אהבת החיים. לדבריו: “הנקרופיל נמשך אחרי אפלה וחושך. במיתולוגיה ובשירה הוא נמשך אחרי מערות, מעמקי האוקיינוס או תיאורי עיוורים. הוא נמשך אחרי כל מה שמחוץ לחיים או מכוּוָן נגדם. הוא נמשך חזרה אל מחשכי הרחם ואל הקיום האנאורגני או החייתי מן העבר. נטייתו מופנית בעיקרה אל העבר, לא אל העתיד שאותו הוא שונא וממנו הוא ירא”. כמו רבות מהצעותיו האחרות, גם החלוקה הדיכוטומית שפרום מציע, אף שהיא כוללת דרגות שונות של נקרופיליה וביופיליה, מצודדת את הלב מבחינה תאורטית. ואולם הניסיון הקליני שלי נותן לי מקום להאמין ששדים פנימיים הם חלק מהמצב האנושי, ומקורם בהתנסויות המוקדמות של החיים, שמלני קליין תיארה כפנטסיות סכיזופרנואידליות של זעם, הרס, אובדן והתפוררות שהתינוק חווה ברגעי התסכול הבלתי נמנעים. קליין טבעה את המושג “קנאה הרסנית” (Envy), שבניגוד לקנאה ה”רגילה” (Jealousy), אינה מתייחסת לאובייקט שלם, אלא לחלקים ממנו, ומטרתה לבלוע את החלקים שהעצמי מתאווה לשלוט בהם ולהשמידם. קנאה זו, המופנית להרוס את החיים, היא הביטוי הפרימיטיבי ביותר של דחף המוות. מטרתה להשתלט על התכונות הטובות של האובייקט המותקף, לבלוע אותו ולהשמידו. אותו סוג של קנאה הרסנית הוא כנראה אחד המקורות הפסיכולוגיים העיקריים לקניבליזם שהיה מונהג בתרבויות עתיקות רבות, ושבהן אכילת לב או מוח של יריב אמיץ או חכם הייתה אמורה להקנות לאוכל את אומץ הלב של היריב או את חוכמתו.