אצלי הם בדרך כלל קורים, משברי הקריירה האלו, ביום ראשון בערב, בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע, והפער בין התקוות שלי עבור עצמי, לבין המציאות של חיי, מתחיל להסתעף באופן כה מכאיב שאני בדרך כלל מגיע לבכי מר לתוך כרית. אני מציין את כל זה, אני מציין את כל זה כי אני חושב שזאת לא רק בעיה אישית. אתם יכולים לחשוב שאני טועה בכך. אבל אני חושב שאנחנו חיים בעידן שבו חיינו באופן קבוע מפוסקים על-ידי משברי קריירה, על-ידי רגעים בהם מה שחשבנו שאנחנו יודעים על חיינו, על הקריירות שלנו, בא במגע עם סוג של מציאות מאיימת.