פרוורסיה חברתית
מאת ד"ר יהויקים שטיין
לאחרונה שוחחתי עם עמית אודות הקדמה האנושית .הסכמנו שהמאה העשרים לא הייתה בדיוק בשורת הקדמה .ובכל זאת ,אומר איש שיחי ,יש להודות שאיננו אוכלי -אדם .את התשובה לעניין זה נתן ראש שבט פולינזי כבר בתחילת המאה העשרים .היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה ,ושני מיסיונרים נוצרים -קתולי ופרוטסטנטי ,התחרו על נפשותיהם של תושבי אי פולינזי .השבט נטה את חסדו אל הפרוטסטנטיות ,אלא שראש השבט בקש שיחת הבהרה עם המיסיונר ערב לפני ההטבלה " .שמעתי " ,אמר הצ`יף " ,שמתנהלת אצלכם באירופה בעת הזאת מלחמה גדולה " .המיסיונר נאלץ להסכים". וכמה אנשים נהרגים בה מידי יום " ,התעניין הצ'יף ? אחרי חישוב קטן ענה המיסיונר" -כשלושים אלף בממוצע " .ראש השבט נד בראשו " :אנו נוהגים על פי הכלל :לא הורגים ביום אחד יותר אנשים משאנו יכולים לאכול ".
את הדיון על פרוורסיה חברתית עם קישורים לסרט " המרפסת " על פי מחזה של ז`אן ז`נה אחבר להגדרה הפרוידיאנית לפטישיזם ולהגדרה הכוללנית לפרוורסיה של ז`נין שסגה סמירגל.
על פי פרויד פטישיזם ניתן להגדרה במשפט קצר – Pars pro toto:החלק במקום השלם. כאשר האדם אינו יכול להתמודד נפשית עם האובייקט השלם ,הוא בוחר בחלקו. את הפרוורסיה החברתית אני רואה כ. nihil pro toto-מישל פוקו ,אולי כפרפרזה על מות האלוהים של ניטשה ,מכריז באמצע המאה העשרים על מות האדם. האדם נשלט על ידי מערכת חוקים סמויים .שוב לא קיימת אלא מערכת אנונימית .האדם נמוג .
על פי שסגה סמירגל ,פרוורסיה היא טשטוש עד כדי מחיקה של גבולות הסדר החברתי. הבסיס למציאות הוא ההבדל בין המינים וההפרדה בין הדורות .הסוטה, שאינו יכול להתמודד עם ההבדל בין המינים ,מנסה לערער על הסדר הזה .אלא שבניגוד לנוירוטיקן שגם הוא מתקשה בתחום זה ,אין הוא מדחיק את הבעיה ,אלא בורא לעצמו עולם חדש, בו הוא יכול לפעול משוחרר מקונפליקטים .הוא נסוג אך השלב האנאלי אשר בו שוב אין הבדלים בין המינים .זהו עולם אידיאלי בו הוא יכול לשלוט .את הצואה אפשר לפרק ולהחזיר את הכל אל הכאוס .בעולם זה אין הבדל בין טוב לרע ,בין חיים למוות. הכל ניתן להחלפה .זו הדרך אל הכאוס החברתי. ניתן לראות על פי שסגה סמירגל את הסוטה כמהפכן המבקש להחריב עד היסוד את רקמת החברה .
כיצד נראית הסטייה החברתית במאה העשרים ? קיים לדוגמה טשטוש עד כדי מחיקת הגבול בין נורמליות לפתולוגיה .יש המאשימים בכך את הפסיכואנליזה אשר טשטשה את הגבול הברור שהיה קיים בתחום זה במאה התשע -עשרה .פרויד כמעט ואינו נזקק בכתביו למושג הנורמאליות .במאה התשע -עשרה נחשבה הפרוורסיה למחלה פונקציונלית של היצר המיני .למרות שמדובר בקבוצה של מחלות שונות אפשר היה לקבוע טיפול אחיד תודות להנחה הזאת .בא פרויד וקבע שהאדם הוא ביסודו יצור פרוורטי-פולימורפי ,דהיינו שיש לו מטבעו פוטנציאל לכל סוגי הסטיות המיניות .בכך הוא שולל את קיומו של אובייקט מיני טבעי.
במילים אחרות -לא קיימת בעצם פרוורסיה במובן האמיתי של המילה ,שכן כולנו פרוורטים בעיקרון .גם בתחום הנוירוזות קיים הטשטוש הזה בין נורמאלי ופתולוגי . המאמר "הפסיכופתולוגיה של חיי היום יום " מדגים זאת היטיב .פרויד פתח אפוא במסורת חדשה המעמעמת את הגבולות בין פתולוגיה לנורמליות .
קיימת בקורת על הפסיכואנליזה על כך שהיא טשטשה את גבולות האחריות והמוסר .אלא שעמימות זאת אינה המצאה של הפסיכואנליזה ,אלא תיאור של דמות אדם יותר מורכבת ועשירה מזאת שהייתה ידועה עד אז .
יש שכינו את המאה העשרים המאה הסכיזופרנית .יש שדברו עליה במושגים של המאה הנרקיציסטית .אני נוטה לחשוב שהיא מאופיינת בפסיכופתולוגיה של הנורמליות .המאה של הנורמופטיה .
החוויה האישית שלי עם הנורמליות קשורה לאבחנה שהיה עלי לכתוב בתיק של פונה במרפאת בית -החולים .אבחנתי היתה " :נורמלי " .מחשב בית -החולים דחה את האבחנה .המסר היה ברור :אין דבר כזה .עליך לתת אבחנה מתחום הפסיכופתולוגיה. כיוון שאי -אפשר ללא אבחנה נאלצתי לבחור מתוך מבחר דיאגנוזות שהמחשב הואיל להעמיד לרשותי משהו שיזיק מה שפחות לפונה ,ויחד עם זאת יעזור למחשב .המחשב ביטא מחשבה פילוסופית בדיאלוג שלו אתי :מוטב לנו להתרכז בפתולוגיה .מהנורמליות צפויות לנו רק צרות .
הנורמאליות הפכה במאה העשרים לפתולוגיה קשה ,אולי הקשה שבפתולוגיות .אריך פרום סבר כי אין לקבל שהאדם הוא בהכרח נורמאלי כאשר הוא משתלב בנורמות של החברה בה הוא חי .חברה שלמה יכולה להיות חולה .קיים שיגעון במיליון folie a million — — כשם שקיים שיגעון בשנים . folie a deux –הפתולוגיה של הנורמאליות באה לאמר שאנשים נורמאליים מסוגלים לכל מעשה זוועה שיכול לעלות על הדעת מבלי שיהיה אפשר להאשים אותו בטירוף .בכך הוא מצטרף לקונצפציה של חנה ארנדט על הבנליות של הרשע .תזה זו מאוששת על הניסויים הבלתי -תלויים של מילגרם ושל
שרידן .למרות שהניסויים ומסקנותיהם ידועים היטיב התעלמה החברה ככלל ממשמעותם מרחיקת הלכת ומהשלכותיהם .
במחזה " המרפסת " של ז'נה ,נוסעים הכומר ,הגנרל והשופט (המדומים) דרך רחובות העיר לפקח על דיכוי ההתקוממות .כאשר מועלה החשש שמקצת המורדים נשארו בחיים ומתבקשת פעולה , אומר הכומר" -אני רק איש גז קטן " ) .זה היה כמסתבר משלח ידו). הוא בורח מן האחריות .הבריחה מאחריות והציות העיוור הפכו למחלת המאה העשרים. רוב מעשי הזוועה הגדולים במהלכה של מאה זו נעשו בתוקף הציות ,גם אם הובלו על ידי סדיסטים -פרוורטים בודדים .הקונפורמיסטים והאופורטוניסטים הם החיילים העיקריים של צבא -הרשע ,ולא האידיאולוגים או הסוטים ,שהרי המוטיבים של אופורטוניסטים לעולם עומדים.
המאה העשרים היא גם המאה של הבינוניות הנורמלית המזויפת .לקראת סוף המחזה אומר מפקד המשטרה " -זו אולי המחצית הרעה של המאה העשרים .לא מלכים מנהלים את העולם אלא אני". (מזכיר מאד את "מרד ההמונים" של חוסה אורטגה אי -גזט). הבינוניות אינה סובלת מנהיגים שהם משכמם ומעלה .בשנים האחרונות נעשה כל מאמץ להשחיר דמויות מופת כמו של איינשטיין ,פרויד ולנין .בסרט של אנגלופולוס משיטים על פני הנהר את ראש הפסל הכרות של לנין.
קיים גם טשטוש גבולות בין ממסד ואנטי -ממסד .דוגמה קלאסית לעניין זה היא המאפיה האמריקנית אשר שלטה בכיפה במשך עשרות שנים .המאפיה היא תמונת -הראי של העולם המהוגן .יש לה גינונים וקודים מוסריים .יש לה נורמות משלה .גם היא ,כמו המדינה ,מבצעת את מעשיה הנפשעים באופן עקיף ,על ידי שליחים ,ואחר כך מתנערת מהם .גם היא אינה סובלת אי -סדר ,ונלחמת בפושעים הקטנים המטרידים את האוכלוסייה .גם היא סבורה שפשעים קטנים חמורים מן הגדולים. הקריטריון הוא -מה משרת את המטרה .בנאומו במחזה ,מכריז ראש המשטרה לאחר ניסיון התנקשות בחייו: " ובכל מקרה, גם אם ירצחו אותי ,התחבורה חייבת לזרום " .צריך להיות סדר בחיים. עניין זה מחזיר אותנו למסקנות הניסויים של סטנלי מילגרם .וכך הוא אומר " :תחושת האחריות מתמקדת בביצוע המשימה ואינה קשורה יותר לתוכן המשימה .הנורמה המוסרית מכוונת לביצוע הפעולה ,ולכן רגש האשמה נוגע לרמת הביצוע ולא לתוכן המשימה .
אומר ז`נה במחזה -כל אחד והתפקיד החברתי שלו .השופט הוא שופט לדוגמה והנאשמת היא נאשמת לדוגמה .חבר המושבעים המפוחלץ אמור גם הוא להיות חבר -מושבעים לדוגמה .כל דבר והפרוצדורה שלו .הנאשמת רוצה להתוודות בפני השופט אך הוא אומר- קודם את צריכה להכחיש .רק אחר כך בא הווידוי .לאחר מכן הוא מבקש לראות דמעות חרטה .מהות המעשה אינה ממין העניין, אלא הפרוצדורה הבורגנית המהוגנת והמזויפת. המשפט הוא משחק של תחרות וכל צד מבקש לזכות בה .לא מדובר בחיפוש משותף אחר האמת .הנאשם רואה מתא הנאשמים משחק טניס בין הקטגור לסנגור ,כאשר השופט עוקב אחר מהלך הכדור ומחליט מי השחקן הטוב מבין השנים .קיימת גם תלות בין השופט לנאשם .השופט הנו שופט בזכות העובדה שקיימים פושעים הבונים את מעמדו .לכן השופט במחזה הוא השפוט של הנאשמת ,כשם שהיא השפוטה שלו .הוא זוחל אליה כדי לנשק את נעלה .הדימוי הפטישיסטי הזה ממחיש שהמטרה המוצהרת שלשמה קיים המשפט היא פיקציה .
פרויד ,במשפט בלתי נשכח אומר שהמדינה אינה פוסלת את הרשע ,אלא דורשת לעצמה מונופול עליו .וכך אומרת המאפיה :אין מונופול .אנחנו הסדר החברתי האלטרנטיבי. המאפיה והעולם המהוגן, עולמות עליונים ועולמות תחתונים ,הם תמונת -ראי זה לזה .הם נבדלים רק במידת השליטה .אם הייתה זו המאפיה השולטת בחברה ,הרי שהיתה מייצגת את מה שראוי .מראית האין של העולם הבורגני במדינת -החוק מכסה על רשע שאינו נופל מזה של העולם התחתון .אין מעשי -נבלה שמדינות לא התברכו בהם .דוגמה יפה לעניין זה הוא אדגר הובר ,ששימש כראש הפ.ב.איי האמריקני לאורך חמישים שנה .הוא היה גאון רשע פוליטי ,מניפולטור של נשיאים ונבחרי ציבור .הוא הצליח לשרוד שמונה נשיאים ,ואם לא היה מחליט למות בגיל שבעים ושבע ,היה ממשיך בכהונתו עד עצם
היום הזה .הובר החזיק שמונה נשיאים ,הרבה אנשי ממשל ורבע מיליארד אמריקנים בגרוגרת במשך חמישים שנה ואיש לא מחה .אדגר הובר הוא החלום הרטוב של כל מאפיה המכבדת את עצמה .הפרוסטיטוציה והקונסטיטוציה חיים בסימביוזה זו עם זו.
במחזה קיים לכאורה קיטוב .קיטוב בין מקום פתוח לסגור ,בין מקדש למקום חילוני ,בין מקום מוגן ללא -מוגן ,בין עולם אשלייתי לעולם מציאותי ,בין ממסד למהפכנים. " המרפסת היא החיבור בין שני העולמות (היא שייכת לפנים ולחוץ כאחד) .אומר השופט: " העולם הוא תפוח שאני חותך בעזרת האינטלקט שלי .טוב מימין ורע משמאל .אבל ,אין קושי להחליף בין הכיוונים .למעשה אין כל הבדל ביניהם. הכל זו שאלה של נדנדה .אם מישהו שרוי למעלה ,השני חייב להיות למטה .המהפכן וראש המשטרה ,היינו הך הם . המהפכה היא מהפכה כביכול .עניין זה בא לידי ביטוי בפגישה בין המהפכן וראש
המשטרה .המדים של שניהם כמעט זהים .הם מדברים על הצורך להיאבק בשיתוף פעולה ,ומחליפים דעות על כך שבימים קודמים מהפכות אפשרו לצעירים להתקדם. המהפכה אינה אלא פסוידו -מהפכה שנועדה להפיק אשליה של שינוי .גם איש הממסד מכיר בצורך הפסיכולוגי הזה .האסוציאציות שלי הולכות לכיוון התיזה של זאב שטרנהל על מהות הפשיזם .הוא מסתמך על ז'ורז' סורל .על פי ניתוחו, התאכזבו הפשיסטים ממהפכה סוציאליסטית עתידית שלא תבוא אף פעם .לאחר שהגיעו למסקנה שלא ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולהזיז את החברה לכיוון הנכון ,ייצרו אפקטים כוזבים של תחושת מהפכה במסגרת לאומית .ייצור אפקטים מדומים של מהפכה ,תכליתה לתת לעם תחושה של התקדמות ,כלומר –אשליה של התקדמות .הסוציאליזם הסורליאני מטיף לפילוסופיה המבוססת על האינטואיציה ,פולחן האנרגיה וההינף החיוני ( (elan vitalשל אנרי ברגסון ,על מנת להתגבר על משבר המרכסיזם. אלא שהשאלה אינה נעצרת בפשיזם .אולי כל מהפכה אינה אלא אחיזת עיניים .על פי שסגה סמירגל המהפכן הפוליטי מכחיש את המציאות הפנימית שלו ומשליך אותה החוצה. פעילות פוליטית מהפכנית אינה אלא מנגנון הגנה נפשי. היא אינה הדבר האוטנטי, האמיתי. יש להזכיר כאן שהמושג revolutionמשמעו במקור , revolvereדהיינו -תנועה מעגלית, השבה על כנו של דבר שהיה קיים כבר בעבר .איך אמר וולטיר :ככל שהדברים מתקדמים ,כך הם נשארים כשהיו .אין אם כך הבדל של ממש בין ממסד למהפכה ובינה לבין המהפכה הנגדית .הקדמה אינה אלא אשליה.
אם נחזור לז`נה האיש ,הרי שאני יכול לדמות לעצמי שלשה שלבים בהתפתחותו . בתחילה הוא מסומן על ידי החברה ומקבל על עצמו את תפקיד הפושע המנודה על דרך החזרה הכפייתית (כבן של פושע) ובדבריו הוא " :משהופקרתי על ידי משפחתי מצאתי זאת לטבעי להחמיר עובדה זו על ידי אהבת גברים ואהבה זו על ידי גניבה וגניבה על ידי פשע .כך דחיתי מעלי לחלוטין עולם שדחה אותי מעליו ".
בשלב השני הוא עובר ממצב של חזרה כפייתית לבחירה חופשית .הוא בוחר ברוע המטפיזי .סרטר היה מוחה כנגד דעה זו ואומר שז`נה בחר בפשע מלכתחילה, שהרי לגבי דידו לא קיים מצב דטרמיניסטי. מצבו של ז`נה אינו מצב אבסורדי וניהיליסטי כפי ששסגה סמירגל הייתה מפרשת .הוא אינו מפרק את העולם אלא בוחר בדרך אלטרנטיבית .קיים אצלו סוג מסויים של אמונה גם אם היא נראית לנו כשלילית .יש אולי מי שהיה מפרש זאת כירידה לצורך עלייה ,כפי שהגנוסטיקאים טוענים. על פי פרנק השבתאי ,כל העולם משועבד לחוקים לא הגונים ועל כן יש לבטלם .ואומר יונאס ,חוקר הגנוסטיקה :כדי לזכות ברוח יתירה אי -אפשר להיות משועבד .צריך להיות חופשי ומעל לחוקי התורה . ז`נה רצה להיות חופשי ולהשתחרר מן החוקים הלא הגונים של החברה .אלא שלא נראה
לי שהייתה זאת ירידה לצורך עלייה .לא הייתה לו לז'נה מטרה מעבר לשחרור העצמי לבחור לו את דרך חייו.
בשלב השלישי ,שהוא זה המשתקף במחזה ,השחרור מתברר כמדומה .שהרי המהפכן, הבונה על הריסות העולם הישן ,אינו שונה במאומה מהאדון אשר ממנו השתחרר .המחזה מבטא את הניהיליזם הצרוף .כל עוד מאמינים במהפכה ,בשינוי ,אפילו אם הוא שלילי, קיים הטלוס .הכיוון .המטרה .המחזה מתאר מצב בו הכל מתאיין .הדברים מוליכים לשומקום .
המחזה נותן ביטוי לפרוורסיה האולטימטיבית ,משום שהוא מבטא את הטשטוש המוחלט בין אמת לשקר ,בין מציאות לדמיון ,בין זיוף לאי -זיוף .לא קיים אפילו הבדל בין זיוף אמיתי לזיוף מזוייף .זהו ה . nihil pro toto- הטשטוש קיים כלפי העולם ,אבל הוא קיים גם ,ואולי במקום ראשון ,בתחושת העצמי .זהו עולם ללא אובייקטים, אך גם ללא תחושת עצמי .העצמי מתאיין כפי שהעולם מתאיין .כאן נפגשים הpars pro toto- של פרויד והפרוורסיה במובן של טשטוש הגבולות עליו הצביעה שסגה סמירגל .זהו עולם המראות של ז`נה .הדימוי של אדם הנלכד על ידי ההשתקפויות שלו עצמו .הוא אינו יכול
ליצור מגע עם האחרים ,אך גם אינו יכול יותר לראות את עצמו .אנו רואים רק השתקפויות של השתקפויות עד אין סוף .