השופט בן זונה
קריאה פסיכואנליטית של הסיפור המקראי של יפתח
ספר שופטים, פרקים יא-יב
שרון רוטשילד, 2003 ©
לפחות שני צוהרים קטנים יש אל התת-מודע, על פי פרוייד, ואלו הם החלומות ופליטות הפה. לפיכך עלה בדעתי שסיפורו של יפתח הגלעדי קורא אותנו לקריאה פסיכואנליטית. זהו סיפורו המוזר של אדם שאמו הייתה זונה, שאביו לא רצה בו, סיפור שנגמר בפליטת פה פטאלית שהובילה להרג בתו הבתולה של יפתח. סיפור על שנאת נשים.
הטקסט התנכ”י מתאים מטבעו לקריאה פסיכואנליטית שהרי לא מופיעות מילים מיותרות בקאנון, כמקובל להניח, וכל מילה ומילה נשקלה היטב והינה בעלת משמעות בעיני הסופר הקדום. ועוד מאפיין יש לכתיבה התנכי”ת: הטקסט מרובה פערים שעלינו למלא בעצמנו; חסרות המוטיבציות למעשים והמחשבות שקדמו להם. זהו טקסט ‘פתוח’ שלו כבר 70 פנים. אחד מהם יכול להיות פסיכואנליטי.
סיפורו של יפתח המופיע בספר שופטים, פרק י”א, נפתח באקספוזיציה המכילה את ההיסטוריה האישית של הגיבור יפתח בהיפוך: מן הסוף להתחלה. הוא היה בן של זונה שהפך לגיבור צבאי. כרגיל בטקסט ספרותי, האקספוזיציה מציגה את שורשיו כהסבר לאירועים שיקרו מאוחר יותר בחייו.
כבר בפסוק השני ישנו תאור של מה שיכול להראות כמה שפרויד קרא לו Primal Scene. פרויד כינה כך את המפגש הראשון והנורא של הילד עם מיניותה של האם, עם ההבנה שהיא מקיימת יחסי מין, ושרק הוא בלבד מנוע על ידי הטאבו מן התענוג הזה למרות אהבתו הרבה. ההבנה הזו נוראה דיה כאשר ילד מבין שאמו שוכבת עם אביו, לא כל שכן שהיא טראומטית כאשר מתברר לו שאמו פרוצה. חוויה זו הינה חלק מתהליך ההיחלצות הטבעי מן התסביך האדיפלי והשחרור מן ההתאהבות הילדותית באם, ותחילת ההזדהות עם האב עבור הילד הצעיר, כלומר תהליך טבעי בסך הכול, עם כל הכאב הילדותי הכרוך בו.
בסיפור שלנו אחיו החורגים של יפתח מודיעים לו שאין לו כל זכויות חוקיות על ירושת אביהם משום שאמו אינה אישה חוקית של האב. המשמעות ברורה: יפתח שומע שאמו זונה ונתקל ברגע אחד הן בעלבון חברתי נוקב, הן בנקודת המשבר הפרוידיאנית והן בגירוש מן המשפחה בה גדל. הרגע הזה גורם לו לעזוב את ביתו, את המעגל הפטריאכלי שלו, ולברוח. מעניין שאין שום רמז לכך שאביו מוחה בידו כנגד העזיבה הזו, וזוהי שתיקה רועמת.
יפתח עוזב את הבית המכאיב: את האם הזונה ואת האב המתגלה כאויב. הניתוק מן האם כרוך בניתוק גם מן האב. יפתח בורח כיוון שאינו יכול לראות עצמו שייך למבנה המשפחתי יותר. מכאן ואילך לא ינהל יפתח חיי משפחה סטנדרטיים. האקספוזיציה מסתיימת בתיאור יפתח המוצא לעצמו מסגרת אלטרנטיבית למשפחה: חבורת פושעים וריקים המתאספים סביבו, וכעת יפתח הוא דמות האב והשליט הוא עבר מילדות לבגרות.
“ויהי מימים” והשתנו הנסיבות. זקני גלעד באים אל יפתח ומציעים לו מנהיגות עקב צורך צבאי קיומי. זקנים אלו הינם נציגי הסדר הפטריאכלי, וככאלה רואה אותם יפתח. הוא מטיח בהם את שנאתם בעבר, את העובדה שגרמו לבריחתו ממשפחתו ואת חולשתם עתה המביאה אותם לשחר אל פיתחו. ההאשמות הללו מאשרות את שתיקת האב שנרמזה מקודם. אכן, השבט לא התנגד למעשי האחים ולגירוש יפתח.
וכך, המערכת הפטריאכלית העוינת לשעבר, מבקשת עתה את חסדי יפתח. כעסו של יפתח קורא לנקמה בהם, אך בו בזמן ניכר שהוא משתוקק לשוב ולהיות חלק מן החברה הלגיטימית, מהשבט שלו. לפיכך מקבל יפתח את הצעת הזקנים, אך מתנה אותה בכך שיישאר המנהיג גם לאחר תום המלחמה. התנאי מתקבל ובזאת משיג יפתח את נקמתו על דמות האב. כעת יפתח עצמו הוא “האב הגדול” והשליט הפטריאכלי הלגיטימי.
חלקו הבא של הסיפור הינו תאור ארוך ולא מעניין של המשא ומתן שמנהל יפתח עם העמונים, במטרה למצוא פתרון לסכסוך בדרכי שלום. הסקירה ההיסטורית הרחבה הזו המיועדת בעיקרה לביסוס הלגיטימציה של עם ישראל לבעלות על ארץ כנען, אינה מיותרת גם עבור הסיפור המרכזי: היא מכילה בתוכה את תיאורו של יפתח “החדש”. יפתח ה”מתורבת” הינו מנהיג אחראי. הוא פיקח, מלומד ודיפלומטי, ומעל הכול הוא אינו איש פזיז. הבחירה ביפתח מוצגת כאן כבחירה הנכונה ובעיות העבר כזיכרון נשכח. אבל דבר אינו באמת נשכח על ידי התת-מודע, הלא כן? “הילד הוא אבי הגבר”.
ומנקודה זו מתחוללת הדרמה הסיפורית – יפתח, כצפוי, מנצח בכל קרבותיו עם העמונים, ואז, לפתע, ללא שום סיבה לחשש מהקרבות הנוספים שעוד צפויים לו, נודר יפתח נדר לה’: “אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה’ והעליתיהו עולה”.
נדר כזה אינו נמצא בשום סיפור תנכ”י אחר. זוהי אמירה פזיזה ומבשרת רע. כיצד יכול אדם להישבע להרוג מבלי לדעת מי יהיה הקורבן? המפרשים המסורתיים (רד”ק למשל) פרשו שיפתח התכוון לבעל חיים: כבשה או פרה, אבל הפירוש הזה נתקל בשתי בעיות לוגיות. הראשונה היא שהקורבן צריך לצאת מדלת הבית, מה שמגביר את הסיכוי שיהיה זה אדם הגר בבית, ולא חיית חווה, והשנייה היא המנהג לצאת לקראת המנצח “בתופים ובמחולות”, בדיוק כפי שתעשה בהמשך בת-יפתח (למשל: שמואל א’, י”ח, 6 או שמות, ט”ו, 20), מנהג המוכר בודאי גם ליפתח.
מדוע הוא עושה את זה? יפתח תואר כאדם שקול וחכם בפסוקים הקודמים, לא ייתכן שאינו מודע לסכנה הצפונה בנדר שהוא לוקח על עצמו או שאינו מתכוון לכך ברצינות אם נבחר לראות את הנדר כפליטת פה אומללה, הרי שבראייה פסיכואנליטית היא נושאת בחובה כוונה, ואינה מעשה חסר משמעות ומיקרי.
“והנה בתו יצאת לקראתו” – כפי שניתן היה כבר לנחש מנבואת לב רעה. השימוש בנוסח ה”בתופים ובמחולות” רק מעצים את התחושה שהאירוע היה צפוי מראש. השפה הלקונית המדווחת על הטעות הטראגית ממשיכה מייד בציון העובדה שזוהי בתו היחידה, ואין לו בן או בת אחרים מלבדה, וכזכור, כל מילה חשובה. עד לנקודה זו, ובשום מקום אחר בסיפור יפתח אין עדות לקיומה של אשתו ואם בתו, או אזכור לנישואין. נראה שיפתח חי עם בתו בלבד. ייתכן שזו הסיבה לציון הכפול בפסוק של העובדה שהיא היחידה עבורו. התחושה החזקה של העדר האם בבית תתגבר עוד יותר בפסוקים הבאים.
מייד כאשר יפתח רואה את בתו היוצאת לקראתו הוא קורע את בגדיו, סימן מסורתי לאבל ומוות. אך גם המיידיות הזו אינה חסרת משמעות. יש כאן חשיפה של קבלה מיידית של גזר הדין. יפתח אינו מנסה, ולו לרגע קצר, להתנגד למוות הבלתי נמנע. הוא בוחר לקבל את הדין ולא להתנגד לו. ההיגיון היה מצפה לראות ניסיון לסגת מן השבועה או לנהל איזה שהוא משא ומתן להמרת המוות של הבת בקורבן אחר, אבל יפתח אינו עושה שום ניסיון שכזה. הוא זריז מאוד – זריז מידי אפשר לומר – לקבל את מות בתו, משום שהנדר מלכתחילה כיוון אליה. חוסר הניסיון להתנגד לרוע הגזרה נעשה חשוד עוד יותר לאור העובדה שידוע שקורבן אדם אסור על פי היהדות, ולכן סביר שיפתח היה מותר מנדרו על ידי הסמכות הדתית, לו רצה בכך.
“ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי”, קורא האב אל בתו, והופך באחת את יחסי הקורבן והמקריב. ההאשמה הכפולה הזו מתייחסת אל הבת כאילו הייתה אויב בשדה הקרב. “ואנכי פציתי פי אל ה’ ולא אוכל לשוב” כאן מתייחס יפתח אל פליטת הפה שלו, ומכריז מייד שאין דרך חזרה ממנה, למרות שלא עשה כל נסיון שכזה. רד”ק כותב שניתן לסגת מנדר שכזה, ושלמעשה, על פי פרושו, יפתח אכן שוחרר מנדרו וביתו המירה את המוות בחיי נזירות. כך או כך הנערה מתה בבתוליה. והיותה בתולה הוא הנושא העיקרי בפסוקים הבאים.
בת יפתח, חסרת השם לאורך כל הסיפור, מאשרת לאביה לבצע את נדרו, ומקבלת את תפקיד הקורבן. כאשר האישור חוזר שנית הרי שהוא מדגיש את קבלת הדין מצידה, ואת ניסיונה לחסוך מאביה את ייסורי מצפון שלאחר מעשה. כל שהיא מבקשת הוא לצאת אל ההרים עם חברותיה ולבכות את בתוליה. זהו הראשון מבין שלושה אזכורים של עובדת היות בת-יפתח בתולה. חסרונה של האם כמגנה, וכדמות נשית חזקה מוחשי כאן יותר מכל. הקשר ההופכי הקיצוני בין בתולין לבין זנות, הינו בבסיס הניתוח הפסיכואנליטי, והינו חלק מהכפילות שבה נתפסת דמות האישה הנחשקת בעולם הפטריאכלי.
הסיפור ממשיך אל דיווח לקוני ומאכזב על ביצוע הנדר: “ויעש לה את נדרו אשר נדר”; הטקסט משמיע ברוב חוכמתו את השתיקה הזועקת שלאחר התופים והמחולות, ומסתיים בדיווח שהאירוע הזה הפך לאבל שנתי ריטואלי שמציינות בנות ישראל. עד כאן הסקירה של הסיפור.
לו שכב יפתח על ספתו הוינאית של פרויד, מה היה שומע? ככל הנראה שיש לו תסביך אדיפוס בלתי פתור. הוא נחשף ל-Primal Scene וגילה שאמו (הנחשקת בעיניו כילד) היא זונה. גילוי שכזה עובר כל ילד בהבינו שאמו שוכבת עם אביו וכל ילד, כך על פי פרוייד, רואה באמו זונה בעקבות הגילוי הזה במידה מסוימת. אבל אצל יפתח האירוע קורה כפשוטו – מילולית, ולא כמשל. מתברר ליפתח שהוא היחיד בעולם שלא יוכל לממש את תאוותו האדיפלית לאם.
מה שמחמיר את מצבו של גיבורנו היא העובדה שהוא אינו יכול להעביר את הערצתו אל האב, כפי שקורה בתהליך הרגיל של ההיחלצות מהשלב האדיפלי. האב השותק הוא הופך לבוגד באותו רגע עצמו שבו זנותה של האם נחשפה. המוצא היחיד הוא לפיכך הסתלקות מן המסגרת המשפחתית אל הגלות.
השנאה והכעס הופכים לשנאה כלפי המין הנשי כולו. יפתח, בעקבות הטראומה, יהפוך לשונא נשים וחסר אמון כלפי הסדר הפטריאכלי כולו. המוצא היחיד הינו חברה אלטרנטיבית שבה הוא עצמו ‘האב הגדול’ וקובע החוקים.
רגע הנקמה המתוק באב מגיע כאשר הוא שב כמנהיג אל שבתו ותופס את מקום האב כפי שקרה לאדיפוס, ובהתאם להבנה הפרויידיאנית את תסביך אדיפוס, כאשר הילד הופך בעצמו לגבר, ומוצא לו אישה משלו ויורש את אביו. עם הנקמה הזו שוככת התאווה למרד ויפתח שב להיות חלק מהסדר הרגיל לכאורה.
אולם הנקמה באם עדיין לא הושגה, והיא שוכנת במעמקי התת-מודע של יפתח. המזוגונומיה (שנאת נשים) שלו עדיין לא נפתרה. אין אישה בחייו של יפתח. האישה היחידה שהוא אוהב, ונמצאת בחייו היא בתו, והוא השולט היחיד בבתוליה, היינו במיניותה הנמצאת בשלב זה בהקפאה.
בת-יפתח דומה במובנים רבים לאמו של יפתח: הוא אוהב אותה, אבל אינו רשאי לשכב איתה. הוא האיש היחיד בעולם שבשום תנאי אינו רשאי לממש את אהבתו אליה. וכך מעביר יפתח את תסכולו מהאם אל הבת: אם הוא לא יכול לשכב איתה, שום גבר אחר לא יעשה זאת.
אם היא תשכב עם גבר אחר, היא תהפוך לזונה בעיניו. יפתח מעדיף לראות את ביתו מתה בבתוליה מאשר לראותה נשואה לגבר. מכיוון שברור שלא יוכל לשלוט בה לנצח התת-מודע שלו רוצה להרגה לפני שיגיע הזמן לתיתה לאיש. זוהי הדרך היחידה להגן עליה מפני מין עם גבר אחר, הדרך היחידה למנוע ממנה להפוך, ככל אישה אחרת, וכסבתה, לזונה.
פליטת הפה של יפתח מגלה את השאיפה הלא- מודעת הזו. התנהגותו לאחר מכן, כאשר אינו מנסה להתנגד להעלאת הקורבן, מאשרת אותה. למעשה, גם הפרשנות המסורתית הטוענת כי הבת הפכה לנזירה במקום לעלות לקורבן, מאשרת את התיאוריה הזו. הדמיון היחיד בין מוות מוקדם לנזורה הינו הבתולין. יפתח הילד רצה שליטה בלעדית על המיניות של אימו, אבל לא יכול היה להשיג זאת. השאיפה הלא מודעת הזו הועברה אל הבת, וגרמה לפליטת הפה הרצחנית. כעת יש לו שליטה מלאה על מיניותה של האישה שהוא חושק בה אך לא יכול להשיג. רק כאשר מתה הבת נפתר הקונפליקט האדיפלי, ונקמתו של יפתח נשלמת. יפתח לקח את מקומו של האב והשיג שליטה בלעדית על המיניות של השתקפות האם – בתו. בת-יפתח.
ישנם בתנ”ך סיפורים רבים המתחננים להתיישב על ספת השרינק, ולאשר כי הקסם שבתורתו הראשונית של פרוייד הינו מעגלי – לא רק שברגע אחד הסבירה התיאוריה הפסיכואנליטית דברים רבים כל כך באופן מושלם, אלא גם – כפי שקרה עם אדיפוס, אלקטרה, ושאר הטקסטים העתיקים שפרוייד התייחס אליהם – גם התבססה לכאורה על ידע שהיה כבר לקדמונים החכמים, שכן טבע האדם אינו משתנה, רק הטכנולוגיה שמסביבו.
שרון רוטשילד©