אנחנו רוצים לדון היום בהיבטים השונים של הרוע וההרסנות האנושית ,אשר חלקם משולבים ולפותים זה בזה -ההיבט האישי -אישיותי ,ההיבט החברתי ,וגם היבטים פילוסופים ומיתולוגיים ,ככל שהזמן יאפשר לנו .ננסה לעשות הכרה עם המיפלצות -אלו שסביבנו ,ואלו אשר נמצאות בתוכנו.
כשאנו חושבים על קבוצת טרוריסטים החוטפים 4מטוסים מלאי נוסעים ומרסקים אותם ואת עצמם באופן מתוכנן ומודע לתוך בניין רב קומות ,מתוך אידיאולוגיה מיפלצתית – אנו עומדים המומים ,ללא הסבר מתקבל על הדעת .קל לנו יותר לראות בזה משהו לא אנושי ,דימוני ,זר לנו, זה שייך להם ,לרעים ,חלק מ"ציר הרשע".
כשצעיר מרסס במקלע אוטומטי ילדי בית ספר או סטודנטים באוניברסיטה בהתקף של זעם רצחני ,אך מתוכנן ,אנו מתנערים מזה בקלות .אנו אומרים – הוא מטורף, וזה כאילו נותן הסבר, כאילו משהו השתבש ועוות במוחו ,אין כאן אידיאולוגיה אלא שיבוש מערכות .זה נורא ,אבל זה לא יכול לקרות לי ,או לך.
כשצעיר פלשתינאי מרסק את עצמו ביחד עם קבוצה של משפחות היושבות במסעדה ,באקט מתוכנן ,ועם ליווי ותמיכה של קבוצה הרואה בו גיבור ושאהיד – שוב קשה לנו להבין אבל מקל עלינו לשייך אותו לפנאטים המוסלמים המוסתים ,שיודעים רק לרצוח.
כשרופא יהודי מחסל עשרות מוסלמים לא חמושים בעת תפילה במסגד -יותר קשה לנו .אנו נאבקים בקול שלוחש לנו שהוא אחד משלנו ומרחיקים אותו – פנאט דתי, משוגע .כשאנו קוראים או רואים בטלביזיה חיילים שלנו ,אולי אחד מבני מכרינו ,נוהג באכזריות ,בהשפלה ,ובחוסר כל אמפתיה כלפי פלשתינאים לא חמושים ,ואף נשים וילדים ,אנו נכנסים לקונפליקט – מנסים להבין ,למצוא אשמים ,למצוא הסבר ,למצוא הצדקה .נוח לאלה מאיתנו היכולים להאמין "הם אשמים" "כל הפלשתינאים רוצים להשמידנו"" ,אין לנו ברירה אחרת" .אבל לרבים מאתנו זה ממשיך להציק.
שוב ושוב אנחנו נתקלים בהרס המופנה החוצה ובהרס המופנה פנימה.
פציינט מחסל בזעמו את המטפלת הפסיכולוגית שהטיפול שלה לא נראה לו (זה הופיע בעיתונים לאחרונה)
הורים מתעללים בדרכים אכזריות ואלימות שקשה לנו אפילו לשמוע ולהאמין ,בילדיהם הקטנים וחסרי המגן.
גבר מעלה באש את אשתו שאהב בהתקף זעם של קינאה רצחנית.
כל אלו מקרים שתוארו לאחרונה בתקשורת היומית וצריך רק לפתוח עת העיתון היומי או את הטלביזיה כדי לפגוש עוד ועוד מקרים. ואנו שואלים את עצמנו – מיהן המפלצות האלה אשר סביבנו? איך ניתן להבין את מניעיהן ואת חוסר המעצורים שלהם .איך ניתן אולי למנוע חלק מפירצי ההרס האלו? שטיינר ,בספרו של באומן העוסק במשמעויות של השואה כותב על "הרדום " "- "The sleeper הפוטנציאל הרדום ,הקיים בכל אחד מאיתנו לאכזריות .על פי תפישתו התנאים להתעוררותו של ה"רדום" מתקיימים כאשר ניתן כוח בלתי מוגבל לאנשים מסויימים על אחרים .לפי תפישה זו כמעט כל אחד יכול להפוך לאלים ואכזרי כשהתנאים החברתיים מתאימים.
זה מחזיר אותנו כמובן אל פרויד ,שהאמין שרק הרעיון של דחף מוות המושך אותנו אל היעדר מוחלט של מתח יכול להסביר את שכיחותם של ההרסנות והתוקפנות בחיי אנוש. ב"תרבות ללא נחת" ,הוא כותב – "אין האדם כלל יצור נוח ושש אלי אהבה ,שלכל היותר עשוי להתגונן כאשר תוקפים אותו .שיעור עצום של תוקפנות הוא אחת מתכונות ייצרו של האדם. ומשום כך הזולת הוא לא רק בחזקת עוזר או מושא מין ,אלא גם בחזקת מי שמעורר אותו לספק בו את ייצר תוקפנותו ,לנצלו ,להביא עליו ייסורים ,לענותו ,להורגו .אם הובס אמר "אדם לאדם זאב "– לאחר כל ניסיונות החיים וההיסטוריה ,מי עוד יוכל לחלוק על כלל זה?"
פרויד מציין גם שלמרבה המזל על התוקפנות להתמודד עם "יריבה הנצחי" יצר החיים ,הליבידו, ייצר זה והמיניות בפרט מנטרלים או תוחמים את התוקפנות. הוא הראה גם שהיצרים ,של החיים ושל המוות אינם מופיעים כמעט אף פעם בנפרד ,אלא מעורבבים זה עם זה ,ואנו רואים מיזוג זה כשאנו חוקרים את החיים הארוטיים. למשל בסדיזם ומזוכיזם אנו מוצאים ביטוי של היצר ההרסני כשהוא מורכב בחוזקה עם הארוטיות) .תרבות ללא נחת עמ' (161 ,164
מעניין לזכור ש פרויד הראה איך הארוטיקה היא אמצעי שבעזרתו התרבות קושרת בין פרטים על אף התנגדותם .הציות לחוקי התרבות אשר מגבילים את התוקפנות מונע תחילה לא על ידי פחד אלא על ידי אהבה כלפי אותן דמויות רבות עוצמה ,הראשונות הדורשות מאיתנו ציות .ציות זה אינו מבטל את התוקפנות אך מרסן אותה ,וגם מפנה אותה כלפי העצמי ,בתור קול המצפון שגם הוא יכול להיות אכזרי ונוקשה.
סידני בלאט מתאר את אותם פציינטים דיכאוניים רדופי הצורך בשלמות ,אשר מדכאים וחונקים את יכולת היצירתיות של עצמם ,ובגלל מצפונם התובעני מגיעים אפילו עד כדי התאבדות .שום דבר אינו טוב מספיק עבור אל השלמות ,ההופך לעריץ הרודף אותנו מבפנים ולעתים אף דורש את מחיר חיינו.
בטיפול אנחנו נאבקים לעתים עם הרסנות מוחצת של מטופל הנחוש להרוס את עצמו ו-או את היקרים לו ,ו-או את המטפל.
סוזאן צ'סיי במאמר מרתק הנקרא "מוות אחר הצוהריים" מתארת התאבדות אלימה של מטופלת שלה שיצאה משיחה טיפולית ,והתיישבה על הפסים ,מביטה פנים אל פנים מול רכבת מהירה המוחצת אותה ,וזאת לאחר שנים של טיפול .בניסיון להתמודד עם ההשפעה הקשה של אירוע זה עליה כאדם וכמטפלת ,צ'סיי מתארת את השנאה העזה ,הצורך בנקמנות בדמות של אם ממיתה ,התחושה של נזק שאינו ניתן לתיקון ,ההתרסה ,הצורך להמם ,העמדת המטפלת במבחנים בלתי אפשריים. לדבריה קורה שמאמצינו להנביט במטופל ניצנים של תקווה ,התחלה של חיוב החיים והחיות ,מבוטלים אח"כ על ידי גל רגרסיבי הפוגע בנו כבומרנג שהשתגע. היא קוראת לזה אפילו "ברית עם השטן" ,שבה החיות והיצירתיות מוקרבים לפרפקציוניזם מבוצר וקטלני. לצערנו אנו נאלצים לגלות שהזעם והמדקרות של הפציינט מעוררים גם את הזעם ,הקינאה והנקמנות הרדומים שבנו .ונדבר על זה הרבה בהמשך היום.
כשאנחנו רוצים להילחם ברוע ,גם זה בעייתי .ביהדות ,בנצרות ,באיסלאם ,כל דת בלשונה ובדרכה ישנו הציווי – "וביערת את הרע מקירבך".
לבער את הרע נתפס כמשימה חיובית – אם נסלק את הרעים – "העשבים השוטים" או "התפוח הרקוב" המאיים להרקיב את כל הארגז ,יישארו רק הטובים ,או שלפחות נצליח להחזיר את הרעים בתשובה.
אך כולנו יודעים לאיזה תעצומות של דיכוי ואכזריות זה יכול להוביל – אם דרך "משמרות הצניעות" של החרדים שלנו ,או אלו של משטר המולות של איראן או הטאליבן באפגניסטן, המובילים לדיכוי האכזרי של נשים ושל כל חשיבה והתנהגות חופשית .ואם דרך האינקויזציה, שרק ניסתה לגרש את השטן מתוך החוטאים ,ולהחזיר למוטב את אלו הסרים מדרכו הרחומה של ישו המושיע.
וברמה המשפחתית כמה הצדקה נותנים המתעללים בילדיהם למעשיהם כמעשים חינוכיים, שמטרתם רק להעניש את הבנים הסוררים ולהחזירם אל דרך הישר, שהרי" חוסך שבטו שונא בנו".
נחי אלון וחיים עומר בספרם "השטן שבינינו" מציבים זו לעומת זו את ה"ראייה הדימונית" של האדם לעומת "הראייה הטראגית".
הם מבחינים בין מאבקים מהזן ההרסני לבין מאבקים מהזן הבלתי אלים ,מאבקים קונסטרוקטיביים .מאבק הרסני מבוסס על הנחות של דמוניות ,למשל שמקור הסכסוך נעוץ באופן ישיר בתכונות הרשע של היריב .היריב מגלם רשע מוחלט ,כך שעלינו לגייס את הפחד
והכאב לשנאה לוחמנית .היות והמאבק הוא חיוני הוא מצדיק אמצעים הרסניים וגם נכונות לשאת אבידות קשות .כששני הצדדים נוקטים בראייה כזאת ,המאבק מסלים ומסלים ויכול להגיע לחורבן נרחב.
ברמה הזוגית אנחנו מכירים את זה ממאבקי גירושין ,בהם הכול כשר ,עד שנשארים רק עיי חרבות וילדים אומללים .בספרות אנו זוכרים את מיכאל קולהאס ,של פון -קלייסט ,אשר במלחמתו לתקן את העוול שנעשה לו מגיע גם הוא להרס וחורבן טוטאלי.
- לעומת תפישה זו הראייה הטראגית – שאחד ממקורותיה הוא הבודהיזם) .אך לא רק, מניחה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מן החיים ,לכן אין מי שנושא באשמה בלעדית לקיומו בחיינו) .גישה זו אינה באה לבער את הרע באחר ,אלא שואפת לראות את הזולת ,גם האוייב,
כבן אנוש הדומה לנו ביסודו.
הם מציעים דרך של התנגדות בלתי אלימה .זו אינה התנגדות פסיבית ,אלא תפיסה שונה עם אסטרטגיות מעשיות ,ויש לה כוח רב .בקיצור ופישוט רב של חשיבתם אפשר לומר שגישה זו אינה מניחה שאנחנו הטובים והם הרעים .אלא שבכל צד יש הן קולות חיוביים והן קולות שליליים .עלינו לתת כוח ולחזק את הקולות הבלתי אלימים ,.ועלינו לחפש באמפתיה את הצד האנושי ,הלא מושלם ,הפגיע המסתתר מאחורי הגילויים החיצוניים של רוע .רעיונות אלו רלוונטיים בסכסוכים בין עמים ,אך הם רלבנטיים מאד ליחסים קרובים ,שבהם ממשיכים רגשות חיוביים להתקיים למרות המאבק ,והם מסמנים לנו דרכים לעבוד בטיפול עם זוגות ומשפחות הנתונים במאבק.
במשך היום הזה שלפנינו ניכנס למסע דרך העוצמה המצמיתה של האלימות וההרס ,נראה איך פנטזיות של גאולה אשר ניזונות ומתודלקות על ידי אמונה עיוורת ועל ידי בטחון מוחלט בצדקת הדרך מיתרגמות לעתים לאלימות מהממת ,ומוצאות הצדקה בהיגיון המטורף של עצמן.
וננסה לחפש הבנה ,שביבים של תקווה ,רעיונות ודרכים להידברות ואולי למאבק קונסטרוקטיבי ,בלתי אלים.
האם נצא עם תשובות שיעזרו לנו להבין ,אולי לעצור ,אולי למנוע את ההפעלה של הרוע בתוכנו ומסביבנו? אולי.
לפחות יהיה לנו חומר למחשבה וחומר להתלבטויות ,כבני אדם ,כאזרחי מדינתנו ,כבני זוג, כמטפלים.
אני מעבירה את המיקרופון ל ציפי רולניק ,אשר תציג את הקבוצה הראשונה של המרצים, שאחרי 3ההרצאות שלהם יהיה זמן מסויים לדיון עם הקהל.