פרק המבוא מתוך הספר: “שבירה ותיקון- מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית”.
נשלח לאתר האיגוד לפסיכותרפיה ע”י המחבר באישור הוצאת “מס”
בכל הדורות, בכל התרבויות, אנשים רבים חשו שהם שרויים במצוקה, שחייהם אינם מספקים, שהם אינם מאושרים, אינם מממשים את תפיסתם לגבי חיים ראויים
וטובים. לפחות לחלק מאותן מצוקות מקור פנימי ולא חיצוני: לא עולם עוין עומד מול האדם, אלא שהוא עצמו מחבל באושרו מסיבה כזו או אחרת. האדם עצמו מואס בכל טוב שבידו, נכנס למערכות יחסים שסופן ברור מראש, מתעקש על מאבקים שידוע לו היטב כי יינזק בהם. לעיתים הוא מוצף בתחושות מאמללות, שלא רצה בהן ולפי תחושתו לא הוא שיצרן, ובכל זאת ידוע לו שהן באות ממקור כלשהו בתוכו, ולא מהעולם הסובב. מצוקות כאלו – תשוקות הרסניות, פחדים בלתי מוסברים, דיכאונות
ומחשבות טורדניות – נקראות ‘מצוקות נפשיות’. כל תרבות מוצאת לה את הדרך הראויה, מבחינתה, להתמודד עמן, ואת המומחה האמור לסייע לסובל מהן בהתמודדותו. יש דוגמאות רבות ל’מומחים’ כאלו: השמאנים של העידן העתיק, הגורואים וה’מוארים’ בעולם המזרחי, חלק מהפילוסופים של יוון. בעולם היהודי שימש הרב, לעיתים קרובות, בתפקיד זה, ובתקופה מאוחרת יותר היה זה תפקידם של המשגיח המוסרי או של הרבי החסידי. בעולם המערבי הוטלו התפקידים הללו על הכומר, ובעידן ההשכלה עבר התפקיד אל הרופא, ואחר כך אל הפסיכולוג.
הדיסציפלינות שהזכרתי כאן שונות זו מזו באותה מידה שבה שונות התרבויות מהן צמחו. השמאן והפילוסוף, הכומר הגורו והרב, הרופא והפסיכולוג, כולם מיצגים דרכים נפרדות ושונות מאד לתיקון עצמי ולהתמודדות עם המצוקה הנפשית. ויחד עם זאת תפקיד כולם לסייע לאדם להתמודד – עם עצמו ולא עם עולם האובייקטים. סיוע מסוג זה נקרא ‘עזרה נפשית’. עזרה נפשית כזו מתבססת תמיד על הבנה מסויימת של המצוקה האנושית – איך אפשר לתקן אם אין יודעים מהו הקלקול? הבנת המצוקה חייבת להתבסס על הבנה כללית יותר של האדם, וזו בתורה מתבססת על הבנה כללית עוד יותר, מהסוג שאנו מכנים “תפיסה פילוסופית” – אחרי הכל, האדם מתקיים בתוך מציאות. איך אפשר להבינו בלי לנסות להבין אילו תהליכים קיימים בכלל במציאות, איזה סוג מכשולים עלול לשבש את התהליכים האלה? מובן שלא כל פסיכולוג מתעניין בשאלות כאלה. רוב הפסיכולוגים נוטים להתרכז במשימה המיידית העומדת לפניהם, והיא לעזור לפונה אליהם במצוקתו, תוך שימוש בכלים המחשבתיים המסופקים להם ע”י המסורת המקצועית אותה למדו. ובכל זאת, אם נעמיק ביסודותיו של הטיפול הפסיכולוגי תמיד נמצא אותו בנוי על תפיסת עולם מוגדרת.
ספר זה ינסה לערוך מעין ‘שידוך’ בין שתי מסורות של עזרה נפשית שהתפתחו בעולמות תרבותיים שונים מאד, המאופיינים ע”י תפיסות עולם שונות, אפילו מנוגדות. הראשונה היא הפסיכולוגיה המערבית, הרואה בעצמה מדע אמפירי-פוזיטיביסטי המנותק מכל דעה קדומה שהיא – דתית או מוסרית. השניה היא המסורת החסידית, שהיא דתית בשרשה, ובלשונו של גרשום שלום מהווה את “השלב האחרון של המיסטיקה היהודית”. האם ניתן לשלב בין השתיים, או שיש כאן ערוב מין בשאינו מינו? אם הפסיכולוגיה היא אכן מדע אמפירי, הרי שהצרוף ‘פסיכולוגיה יהודית’ אינו אלא אוקסימורון, דוגמת ‘ביולוגיה מוסלמית’ או ‘פיזיקה נוצרית’.
אלא שהמחשבה העדכנית נוטה לערער על המודל המדעי הפשטני. הערעור הראשון נובע מהטעון התרבותי: כאשר הפסיכולוג מנסה להתמודד עם מצוקותיהם של מטופליו, עליו להיות מודע לכך שהמושגים התיאורטיים בהם הוא חושב, ממש כמו המושגים בהם משתמשים המטופלים כדי לתאר את חוויתם, הם חלק ממערכת סמלים תרבותית, המכילה תפיסת עולם מקיפה, שיש בה תובנות ייחודיות לגבי משמעות החיים, המצוקה, הניכור, הכישלון, והחשוב ביותר: דרך הישועה. נובע מכאן שאי אפשר להבין את הפרקטיקה הפסיכולוגית בלי להבין את הסביבה הרוחנית – תרבותית שבה היא מתרחשת.