הרצאה ביום עיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה:
” כשהחוץ נכנס פנימה – המתחים הביטחוניים, הפערים הכלכליים והמורכבויות התרבותיות-חברתיות- כיצד הם משפיעים על המפגש הטיפולי” , כפר המכביה, 30.4.2010
בראשית דברי אני מבקש לברך את הועד החדש של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ולהודות לחברי הוועד ובמיוחד לדניאלה כהן על הזמנתי להרצות בפניכם ביום העיון בנושא שמעסיק אותי מאוד.
אפתח בסיפור אישי:
לאחר מלחמת יום כיפור הייתי סטודנט צעיר לפסיכולוגיה בראשית הדרך, בתהליך הלימודים במגמה הקלינית. גויסתי לשרות קבע בענף פסיכולוגיה במחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל. שירתתי ברמת הגולן שבאותם ימים ספגה הפגזות יום-יומיות במלחמת התשה שנמשכה חדשים אחדים. במסגרת תפקידי נפגשתי עם הרבה מאוד חיילים ומפקדים ושוחחתי איתם על נושאים שונים. חלקם היו קשורים לתפקידי כמרכז נתונים הקשורים למוראל יחידתי וחלקם מאוד אישיים, על הגבול הטיפולי. יותר משאני תפסתי את עצמי ככזה, תפסו אותי החיילים והמפקדים כפסיכולוג שבא לדבר אתם על המצוקה הנפשית כתוצאה מהמצב. אני זוכר אירוע אחד שהטביע את חותמו עלי מאוד: ישבתי בצריח של טנק ולידי המפקד. בחוץ הפגזת תופת, והמפקד אמר לי: טוב שיש לי פסיכולוג כאן. אך אחד לא יודע עד כמה אני מפחד בהפגזה הזו. איזה מזל שאני יכול לדבר איתך על זה. ואני הקשבתי וחשבתי לעצמי: גם אני מפחד מאוד, אולי עוד יותר ממנו כי הוא מט”ק ומה אני? סתם פסיכולוג צעיר. הבאתי את הספור הזה להדרכה, והמדריך שלי אז- פסיכולוג מאוד בכיר ופסיכואנליטיקאי בהכשרתו אמר שאני מזדהה מאוד עם המפקד ובהזדהות זו פוגע ביכולתי לעזור לו. אמרתי לו אבל מה לעשות? אני מת מפחד יורים שם!! בין היתר עלי!!. הוא אמר- תראה זה לא משנה. אני לא מדבר על מה שקורה באמת, אלא על מה שקורה לך כשאתה מקשיב לו, מכיל אותו. הרגשתי מבולבל מאוד.
לקחתי ברצינות את דבריו אבל גם הבנתי ממנו לאחר ששאלתי אותו כמה שאלות בעניין זה, שהוא לא היה מעודו בשדה הקרב, ושהוא לא מבין את הסיטואציה, על אך שהוא מיטיב להבין את הסיטואציה הטיפולית.
רק לאחר הביקור בשטח, והמפגש הבלתי אמצעי הישיר עם שדה הקרב והמציאות הפסיכולוגית שאפיינה אותו, הוא הבין את מה שהוא לא יכול יה להבין קודם בשום צורה אחרת מזו שהציע לי בהדרכה. כפי שסיכם: כשהפצצות מהחוץ חודרות פנימה לתחום בועת הטיפול – יש לכל הסיטואציה משמעות אחרת.
טיפול נפשי נתפס מאז ומעולם כבועה מוגנת ומבודדת מהעולם.
גם ההיסטוריה של הטיפול בהפרעות נפשיות כרוכה בהרבה מאוד הפרדה בין הטיפולים הללו והמציאות. חישבו על מיקומם של בתי החולים לבריאות הנפש, על השיטות הקודמות של טיפול במחלות נפש, כל אלה תמכו בהדרה ובבידוד של המחלות מהעולם החברתי. ה ASSYLUM המאופיין בחומות לא חדירות מהפנים החוצה אבל גם מהחוצה פנימה.
הבידוד גורם להתעוררות טבעית של הרבה סקרנות כלפי הטיפול. ובכל זאת הוא שומר על עצמו במשך עשרות שנים כעל מחוז לא נודע למי שלא נכנס לתוכו.
בפסיכותרפיה הרבה גורמים לכך:
הטיפול כזירה שבה מתנהלת מערכת יחסים אינטימית בין מטפל למטופל, מערכת שמחייבת הגנה, בידוד.
חישבו על חדרי הטיפולים שלנו: בדרך כלל מאופיינים ברכות, בתחושת חום ובהרבה סממנים של הפרדה מהעולם: דלת מבודדת, מכשירים מאבכי רעשים, שטיחים כבדים, לעיתים וילון מפריד בין הדלת והחדר. ממצאים שתומכים ומרחיבים את התיאור הזה של החדר כמרחב שמוגנותו בבידודו, הוצגו בפרוטרוט בשתי עבודות מ.א. של סטודנטיות שהנחיתי באוניברסיטה העברית: שירלי גופר שתיארה את החדר ומשמעותו ממבט המטפל ורות סמיש שתיארה את החדר מהפרפסקטיבה של המטופל.
ככל שהטיפול הדינאמי לבש עם השנים אופי של מערכת יחסים דמיונית פנטזיונית בין המטפל למטופל , החשיבות של הניתוק הזה שבין המציאות והדמיון גברה.
משמעות ה SETTING המערך הטיפולי היא במידה רבה מאוד הסדרת היחסים שבין מה מציאותי ומה דמיוני בטיפול ובהתנהלותו.
אנו נשמע בהמשך היום הרצאות על פריצות של המציאות לתוך חדרי הטיפול בהקשרים שונים, בדרך כלל זמניים ומקומיים. רבים זוכרים בואי את המחשבות ואת הכתיבה הדי נרחבת על החדר האטום במלחמת המפרץ והמפגש הטיפולי בצידו, בתוכו לידו. גם ההתערבויות במצבי חירום וטראומה המשותפים למטופלים ולמטפלים מזכירות במשהו את האירוע שבו פתחתי את דברי.
אבל במכסת הזמן הקצרה שיש לי אני רוצה להצביע על 3 מגמות חשובות בעולם שמחייבות, תורמות ומאפשרות פתיחה חיונית של הבועה הטיפולית. באופן לא מקרי חניתי במהלך שנותיי המקצועיות על כל מגמה משלוש אלה, ואשמח לשתף אתכם בכמה מרשמי. ולסיום אגיש לכם עוד פריצה נוספת לחדרי הטיפולים, שעלתה בדעתי תוך כדי הכנת הרצאה.