תמצית
במהלך הכתיבה שלו שינה פרויד מספר פעמים את מה שהוא החשיב כגרעין המשותף של הנירוזות. בסופו של דבר הוא זיהה אותו כפנטזיה ראשונית, שנוצרה בהקשר למילים ואמירות שיש להן גוון מיני ושהושמעו סביב עריסת התינוק, אך לא הובנו על-ידו בזמנו ועוצבו כפנטזיה. יהיה מה שיהיה המעמד התיאורטי של הרעיון, ברמה הקלינית אין לו יישום של ממש. במאמר זה אני מציע זיהוי שונה לחלוטין לגרעין פתולוגי משותף לכל התסמונות הנפשיות ומניח שהוא חשוב להבנת מה שאנחנו עושים בטיפול בכל הרמות שלו.
הקדמה
מאמר זה הוא עיבוד של קטע מתוך עבודה מקיפה, המציגה גם מיפוי מחודש של המבנה הנפשי- עם ההשלכות הקליניות המתבקשות מכך. העבודה השלמה אמורה להתפרסם כספר במהלך 2010 ויתכן שחלקים ממנה יתפרסמו גם בכתב העת ‘שיחות’. בחרתי לדון כאן, בחלק מההשלכות הקליניות, המתבקשות מהמיפוי החדש. חלק זה משותף לכל הפתולוגיות הנפשיות, מאוטיזם, דרך נוירוזות, הפרעות- אישיות ועד לפסיכוזות.
רקע
במהלך כל השינויים שעשה פרויד בעבודותיו, ניכר המאמץ לשמר תמיד חלק מהרעיונות, המושגים והמודלים כקבועים – המשנים את המאפיינים שלהם, אך לא את מהותם. אחד מאותם קבועים הוא הניסיון לעגן את הפסיכופתולוגיה סביב גרעין משותף: הניסוח הראשוני היה כ’צורת תגובה חריגה של מערכת העצבים’ (Freud 1886). שנתיים מאוחר יותר השתנה הניסוח ל ‘תהליכים פסיכולוגים לא מודעים’ (Freud 1888). ב-1892 זיהה פרויד את ההתנהגות המינית כעיקרון משותף לכל התסמונות הנפשיות (Freud 1892). כעבור כמה שנים הוא חידד את ההבחנה שלו וזיהה את הגרעין הפתולוגי המשותף עם הסדוקטיביות: היחשפות טרם זמנה של ילדים למיניות של מבוגרים (Freud 1896). לאחר קריסת התיאוריה הסדוקטיבית ניסח פרויד, בסדרת מכתבים שהופנו לפליס, את מה שנחשב כיום לניסיון האחרון שלו למצוא גרעין משותף לכל הנוירוזות ולמקם אותו במיניות הילדית המוקדמת ובפנטזיה: פנטזיה ראשונית הקשורה למשאלות מיניות ((Masson 1985). הפנטזיה הראשונית נתפסת היום כניסיון האחרון, כיוון שהניסוח המאחד האחרון של פרויד היה למקם את הגרעין המשותף בקונפליקט האדיפאלי. אלא שדי מהר התברר שלנירוזות יש שורשים מוקדמים הרבה יותר מאשר הגיל בו קונפליקט זה יכול להיווצר.
במסה נבונה ונוגעת ללב, עוקבים שני פסיכואנליטיקאים צרפתים, לפלנש ופונטליס, אחר מאמציו של פרויד לעגן את אותו גרעין – המיניות הילדית – במציאות כלשהי: במציאות הקונקרטית של חיי הילד (תיאורית הפיתוי, אוטו ארוטיות, היותו חשוף למיניות ההורים), במציאות הביולוגית (תיאורית הדחף) ובמציאות ההיסטורית דמיונית למחצה (טוטם וטאבו). איך שהוא, המיניות הילדית מסרבת להסגיר את סודותיה ומקורותיה מחוץ למחוזות הפנטזיה. בסופו של דבר, מפנים המחברים את הפסיכואנליטיקאי אל הפילוסופיה (לפלנש ופונטליס 2004).